I got what you need

עם הבחירות בארץ היה קשה לא לדבר בכלל על פוליטיקה (כן כן, אפילו בבועה התל איביבית). בעקבות זה עלו לי שתי תובנות:

תובנה מס’ 1: פוליטיקאים הם שחקנים מודחקים, שמסיבה כלשהי לא הלכו ללמוד משחק ובמקום זה בחרו בקריירה שתאפשר להם לבלות שעות מול המצלמה והקהל, לדקלם טקסט ולהיכנס לדמות שהיא לא שלהם (ואולי בגלל זה בסוף הם לא עושים את מה שהיא מבטיחה :) לכן סביר להניח שהרבה מהם הם סכיזופרנים (בהמשך למה שדיברנו בפוסט על David Bowie).

תובנה מס’2: צרפתים נחשבים למקטרים מקצועיים, אבל יש ישראלים שמה זה לוקחים אותנו בהליכה. אנחנו גם מאוד שמחים (ומוזיקה מזרחית היא לא הדרך היחידה לבטא את השמחה הזאת, תודה לאל), אבל לפעמים יש תחושה שלקטר היא לשפר את התדמית של בן אדם. הרי אם אתה מקטר, זה אומר ששמת לב לבעיות ולזה שאנשים לא מיומנים/מקצועיים/מאורגנים/כל שם פועל שתרצו, וזה הופך אותך לבן אדם שהוא כן מיומן/מקצוען/מאורגן/תחזירו את שם הפועל. גם אני עשיתי את זה הרגע, כשאני פותחת את הפוסט עם פוליטיקאים, ומה יותר קל מלקטר על אנשים שכולם אוהבים לשנוא…

לכן חייבים להגיע לכמות מסוימת של קיטורים, כדי לא להיראות כמו בן אדם אופטימי בלי שכל שלא מבין את המציאות (הנוראית??) שהוא חי בה. קמפיין “משטרת הקיטורים” הוא מצוין כי אנשים באמת מתנהגים ככה (סרטון ההיפסטרים הוא ענק לדעתי).אז אני לרגע לא טומנת את הראש בחול, כי יש הרבה בעיות בארץ. למשל העובדה שלא ניתן להשיג את המוצרים של מותגי האוכל “Bonne Maman” ו-“Michel et Augustin“, זה פשוט סקנדל. אבל כאן יש גם דברים מדהימים, כמו גלידת היוגורט של תמרה בתל אביב, ששום גלידה פריזאית לא מצליחה לעלות עליה.

לסיכום, אנחנו צריכים להיות שמחים ממה שיש לנו, כמו שכתוב בטקסט קדוש כלשהו וכמו שאומרת הזמרת Amel Larrieux (לשעבר מלהקת “Groove Theory”), בשיר שלה “All I Got”. האלבום שממנו בא השיר יצא ב- 20 בינואר 2004, ואין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שהיא אמנית מאוד מוכשרת שאני ממליצה לכם עליה בחום (לא באמת ציפיתם שאני אגיד משהו לא פוליטיקלי קורקט בפוסט הזה :)

נ.ב.: אם אתם חופרים במילים של השיר, אתם תראו שהמסר הוא לא בדיוק “אני שמחה ממה שיש לי”, אבל מכיוון שזה פוסט על פוליטיקה זה טבעי שאני אשקר קצת… לעומת זאת אמל היא באמת אמנית מאוד מוכשרת, ושווה לכם להכיר :)

Avec les élections israéliennes qui viennent d’avoir lieu, on a bien été obligés de parler un peu politique (même dans notre bulle à Tel Aviv, et oui tout arrive). Deux insights me sont venus à l’esprit:

Insight no. 1: Les politiciens sont des acteurs refoulés qui pour une raison X n’ont pas pu faire du théâtre et ont opté pour une carrière leur permettant de passer des heures devant la caméra et le public, à répéter un texte et endosser une personnalité qui n’est pas la leur (c’est peut être pour ça qu’ils ne font rien de ce que cette personnalité promet :)
Du coup beaucoup d’entre eux sont sûrement des schizophrènes qui s’ignorent (cf le précédent post sur notre ami Bowie).

Insight no. 2: Les Français sont considérés comme des râleurs mais c’est des petits joueurs par rapport à certains Israéliens. Attention, les Israéliens peuvent être très joyeux (et non, la musique orientale n’est pas la seule manière d’exprimer notre joie, D.ieu merci), mais parfois on dirait que râler à outrance permet d’améliorer son image de marque.  Parce que si tu râles ça veut dire que tu as remarqué les imperfections et les personnes qui ne sont pas compétentes/pros/organisées/mettez l’adjectif que vous voulez, ce qui fait de toi quelqu’un de compétent/pro/organisé/remettez le même adjectif.

D’ailleurs l’air de rien je viens moi aussi de me plaindre quand je vous parle des politiciens, et quoi de plus facile que de casser du sucre sur le dos de gens que tout le monde adore détester… On doit donc atteindre son quota de plaintes, pour ne pas avoir l’air d’un imbécile heureux qui n’a pas compris la réalité (pourrie??) dans laquelle il vit. Le gouvernement israélien a d’ailleurs sorti une excellente campagne mettant en scène “la brigade des plaintes”, qui pénalise les mecs qui se lamentent de la situation dans le pays mais ne votent pas pour autant.Alors on ne va pas jouer les autruches, il y a beaucoup de trucs qui ne vont pas en Israël. Par exemple le fait qu’on n’y vende toujours pas les produits Bonne Maman ou Michel et Augustin. Mais il y a aussi plein de trucs canons, comme la glace au yaourt Tamara, qui n’a jamais trouvé son égal, même à Paris, capitale mondiale de la gastronomie.

Donc en clair, il faut se réjouir de ce qu’on a, comme le prônent au passage certains textes juifs mais également Amel Larrieux (l’ancienne chanteuse de “Groove Theory”), dans sa chanson All I got. L’album dont est extrait ce titre est sorti le 20 Janvier 2004, et je n’ai pas grand chose à vous dire à part qu’Amel est une excellente artiste que je vous recommande chaudement (vous vous doutiez bien que j’allais rester politically correct :)

PS: Si vous creusez les paroles de “All I got” vous verrez que le message n’est pas exactement “je me réjouis de ce que j’ai”, mais comme c’est un post qui parle de politique c’est normal que je mente un peu… Par contre Amel est réellement douée :)