If you want it you’ve got to believe

Image

Quel est le point commun entre Théodore Herzl, Lenny Kravitz et le réalisateur israélien Eytan Fox?

Ne me dites pas qu’ils ont tous les trois des origines juives, c’est trop facile comme réponse, vu notre obsession à voir des juifs partout (même si parfois c’est vrai :)
Le point commun entre ces trois personnes, c’est qu’elles croient en la force de l’espoir et de la volonté pour changer une destinée et transformer un rêve en réalité.
Herzl le disait dans “si vous le voulez ce ne sera pas qu’une légende”, Kravitz le dit dans sa chanson “Believe” et Fox fait passer ce message dans “Cupcakes“, son tout dernier long-métrage (le film s’appelle “Bananot” en Israel).

Cette semaine j’ai assisté à la première du film, pour lequel j’ai trouvé la musique d’une des scènes. Cette comédie raconte l’histoire de cinq filles et un garcon qui vont représenter Israel à l’Universong, un concours de chansons similaire à l’Eurovision. Le film est une coproduction française et israélienne, avec un cast israélien impressionnant: Anat Waxman, Yael Bar Zohar, Ofer Shechter, Dana Ivgi, Efrat Dor, Keren Berger et Lior Ashkenazi. Au passage, la France est aussi dignement représentée, avec le très charmant Edouard Baer, qui campe un présentateur politiquement incorrect et irrésistible.

D’ailleurs, je profite de l’occasion pour m’adresser à toi Edouard, au nom de la gente féminine française en Israël: Tu nous manques beaucoup depuis qu’on a quitté la France. Sache que pour beaucoup d’entre nous, l’artillerie lourde comme Patrick Bruel ou Gad Elmaleh n’a pas été un argument suffisamment convaincant pour se taper le traumatisme de l’événement réunissant tous les Français d’Israël au même endroit, et risquer par la même occasion de se faire coffrer pour homicide volontaire sur plusieurs membres de la foule. Par contre si toi, Edouard Baer, tu viens te produire en Terre Sainte, je m’engage à acheter des places même si le show a lieu dans la cave de la pizzeria casher si prisée des Français sur Ben Yehuda.

Mais revenons à la réalité, ou plutôt à la fiction. Bananot est très bien réalisé, le film est aussi joli et esthétique qu’un cupcake et il fait passer un très agréable moment au spectateur. Avec le déroulement de l’histoire, Fox fait passer au spectateur le message que dans la vie tout est possible.

Je suis quelqu’un qui croit que (presque) tout est possible. Je pense que la capacité de rêver et l’espoir sont les plus formidables moteurs pour arriver à des résultats et des opportunités inespérés dans la vie.
Il y a beaucoup de choses que j’aime en France (les fringues, les tonnes de concerts de stars internationales, les boulangeries à tous les coins de rue…), mais je sais que même avec tout l’espoir du monde, je n’aurai jamais pu faire ce que j’ai fait ici en Israel: Personne n’aurait pris le risque d’embaucher une ingénieur en agro-alimentaire pour un poste de stratège publicitaire, et on l’aurait encore moins prise pour faire du conseil musical et trouver de la musique pour des films, pubs ou séries, de peur de se voir refourguer des chansons un peu trop fades. En France je n’aurai jamais réalisé mon rêve de bosser dans la musique, et pour être franche je pense que si j’étais restée là bas, je n’aurai même pas été capable d’avoir ce rêve.

Israël est un pays où tous les jours des gens se réinventent ou essayent de transformer leur rêve en réalité. Israël est un pays où certaines personnes vont te regarder et décider de te donner la chance qui te permettra de réaliser ce rêve, parce que tu les as touché et qu’ils croient en toi, même si a priori tu n’as pas du tout le background requis. Alors évidemment les effets secondaires c’est que les choses sont souvent faites de manière moins pro (et même des fois pas pro du tout), mais au final, je trouve que les aspects positifs de cette approche compensent largement les aspects négatifs.

Et après le quart d’heure émotion, on revient à la musique, avec un extrait de la BO de Bananot (qui n’est pas la chanson que j’ai trouvée pour le film, il y a des limites à la mégalomanie quand même :-).
En théorie, la chanson “Yes Sir I Can Boogie” a tout pour faire partie de la blacklist de mon mariage, mais son utilisation réussie dans le film l’a upgradée à mes yeux, et je me suis même surprise en train de la chanter avec les héroines du film, dans la scène où les filles roulent gaiement dans le camion d’Anat…

מה משותף בין הרצל, לני קרביץ ואיתן פוקס? מ

אל תגידו שהם ממוצא יהודי, זו תשובה קלה מדי, במיוחד כשאנחנו כל הזמן עסוקים בלראות יהודים בכל מקום (אפילו אם לפעמים זה נכון :) מ

התשובה היא ששלושתם מאמינים בכוח של התקווה והרצון כדי לשנות דברים. הרצל הביע את זה כשהוא אמר “אם תרצו אין זו אגדה”, קרביץ שר את זה ב- “Believe”, ופוקס מעביר את המסר הזה בסרטו האחרון “בננות“, שיוצא היום בקולנוע. מ

במסגרת העבודה מצאתי שיר לאחת הסצנות בסרט וראיתי את כל הסרט בפרימיירה שהתקיימה בתחילת השבוע. מדובר בקומדיה שמספרת את הסיפור של חמש נשים וגבר אחד שנבחרים כדי לייצג את ישראל ביוניברסונג, תחרות שירים שדומה לאירוויזיון. הסרט הוא קו-פרודוקציה צרפתית ישראלית עם קאסט שחקנים ישראלים מאוד מרשים, שכולל את ענת וקסמן, יעל בר זוהר, עופר שכטר, דאנה איבגי, אפרת דור, קרן ברגר וליאור אשכנזי. צרפת מיוצגת בכבוד עם אדוארד באר ההורס, שמשחק את מגיש התחרות הצרפתי הלא פוליטיקלי קורקט שאי אפשר לעמוד בפניו. מ

אני אגב אנצל את ההזדמנות כדי לפנות אליך אדוארד, בשם הנשים הצרפתיות בארץ: אנחנו מאוד מתגעגעות אליך מאז שעזבנו את צרפת. תדע לך שהרבה מאיתנו לא הרגישו שהמופעים של הכוכבים פטריק ברואל וגד אלמלח היו טיעון מספיק משכנע כדי לעבור את הטראומה של אירוע שמרכז את כל הצרפתים שגרים בארץ במקום אחד בו זמנית, שלא לדבר על זה שאחת מאיתנו בטח הייתה רוצחת כמה אנשים בדרך. לעומת זאת, אם אתה מופיע בארץ הקדושה, אני מתחייבת לקנות כרטיסים גם אם המופע יתקיים במרטף של הפיצריה הכשרה והאהובה על הצרפתים ברחוב בן יהודה. מ

אבל בואו נחזור למציאות, או יותר נכון לסרט. בננות מבוים היטב, נראה יפה כמו קאפקייקס ומאוד כיף לצפות בסרט. עם ההתפתחות של העלילה פוקס מעביר לצופה את המסר שהכל אפשרי. מ

אני בן אדם שמאמין ש(כמעט) הכל אפשרי. אני חושבת שהיכולת לחלום ולקוות הם הדרייב הכי חזק כדי להגיע בחיים לתוצאות שלא היינו יכולים לדמיין בכלל. יש הרבה דברים שאני אוהבת בצרפת (הבגדים, ההופעות של אמנים בינלאומיים בשפע, העובדה שיש בולנז’רי בכל פינת רחוב…), אבל אין לי ספק שגם אם הייתה לי את כל התקווה בעולם, לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי כאן בארץ: אף צרפתי לא היה מסתכן ומגייס מהנדסת מזון לתפקיד של אשת אסטרטגיה במשרד פרסום, ואף אחד לא היה לוקח אותי כדי לעשות ייעוץ מוזיקלי ולמצוא מוזיקה לסרטים, פרסומות, סדרות, כי הוא היה חושש שהייתי מביאה לו שירים פרווה. בצרפת אני בחיים לא הייתי יכולה לעבוד במוזיקה עם הרקע שלי, ואני חושבת בכנות שאם הייתי נשארת שם אפילו לא הייתי מעיזה לחלום על כזה דבר. מ

ישראל היא מדינה שבה כל יום אנשים ממציאים את עצמם מחדש או מנסים להפוך את החלום שלהם למציאות. ישראל היא מדינה שבה אנשים מסוימים יסתכלו עליך ויחליטו לתת לך את הצ’אנס שיאפשר לך להגשים את החלום, כי הצלחת לגעת בהם ולגרום להם להאמין בעצמך, אפילו אם אין לך את הרקע הנדרש. אז ברור שיש תופעות לוואי, כמו זה שדברים נעשים בצורה הרבה פחות מקצועית (ולפעמים לא מקצועית בכלל), אבל בסופו של דבר, אני מאמינה שהאספקט החיובי של הדבר הזה הוא יותר חזק מהאספקט השלילי. מ

ואחרי הרגע האמוציונאלי הזה, נחזור למוזיקה עם שיר מתוך פסקול הסרט (ולא, זה לא השיר שמצאתי, יש גבול למגלומניה). כעקרון הקטע Yes Sir I Can Boogie היה לגמרי יכול להיות חלק מהרשימה השחורה של השירים לחתונה שלי, אבל כנראה שהחיבור לסרט הצליח לשדרג אותו בעיניי, ולגרום לי לזמזם אותו יחד עם הכוכבות של הסרט, בסצנה שבה הן נוסעות (סליחה עופר) במכונית של ענת… מ

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s