Don’t folk with me

Lilly Wood and the PrickJ’aime beaucoup le duo Lilly Wood and the Prick, composé de la chanteuse Nili Hadida et du guitariste Benjamin Cotto.

Les raisons sont multiples:

Parce que leur musique me réconcilie avec la folk, qu’ils remanient habilement avec de la pop et de l’electro.

Parce que la combinaison entre la voix de Nili et le jeu de guitare de Benjamin illustre parfaitement le proverbe “l’ensemble est supérieur à la somme des parties”.

Parce qu’ils se sont rencontrés par hasard dans un café parisien grâce à un ami commun, et que 2 jours après ils se sont retrouvés pour composer 3 chansons. J’aime ces histoires où une rencontre imprévue change la vie des protagonistes.

Parce qu’ils se sont rencontrés par hasard dans un café parisien (2) et que c’est une preuve que les rencontres musicales fortuites peuvent engendrer les plus belles unions (cf le cas AlunaGeorge, à lire ici).

Parce que Nili est franco-israélienne et Benjamin est français, et que ça me rappelle mon blog qui est franco-israélien. En vous disant ça je passe un peu pour une meufe qui ramène tout à elle, mais j’assume.

Parce que leur musique peut être entraînante au point de me faire chanter leur chansons à tue-tête dans la rue et de passer pour une folle (cf les 12 chansons qui m’ont fait kiffer 2012). 

Parce que leur 2ème album “The Fight” est excellent, avec des titres comme “Middle of the Night”, “No Mark”, “Where I Want to Be (California), “Let’s Not Pretend”, “Briquet”, “Into Trouble”, “Le Mas” et “Mistakes”. Ah tiens, j’ai cité presque tout l’album. 

Cet album est sorti il y a maintenant un an ( le 5 Novembre 2012), et en voici un extrait. Pour le coup si j’ai un conseil à vous donner, c’est d’aller écouter le reste et pourquoi pas d’en faire aussi profiter à votre iPod.

אני מאוד אוהבת את הצמד Lilly Wood and the Prick, שהוא מורכב מהזמרת נילי חדידה והגיטריסט בנג’מין קוטו.

יש לזה כמה סיבות:

המוזיקה שלהם גרמה לי להתפייס עם ז’אנר הפולק, אותו הם משדרגים עם נגיעות פופ ואלקטרו.

השילוב בין הקול של נילי ומשחק הגיטרה של בנג’מין ממחיש בצורה מצוינת את הפתגם “השלם גדול מסכום חלקיו”.

הם נפגשו במקרה בבית קפה פריזאי בזכות חבר משותף, ויומיים אחרי זה הם נפגשו וכתבו 3 שירים. אני אוהבת סיפורים שבהם מפגש לא מתוכנן משנה בצורה דרסטית את החיים של הדמויות.

הם נפגשו במקרה בבית קפה פריזאי (2) וזו הוכחה לכך שמפגשים מוזיקליים בלתי צפויים יכולים ליצור זוגיות מוצלחת במיוחד (ע”ע הסיפור של AlunaGeorge, עליו דיברנו כאן).

נילי היא צרפתייה וישראלית ובנג’מין הוא צרפתי, וזה מזכיר לי את הבלוג שהוא הרי חצי בעברית וחצי בצרפתית. זה מוציא אותי קצת מרוכזת בעצמי, אבל אני אזרום עם זה.

המוזיקה שלהם יכולה להיות כל כך מלאת חיים שהיא תגרום לי לשיר בצורה קולנית ברחוב ולעשות פאדיחות לעצמי (ע”ע 12 שירים שעשו לי את 2012).

העובדה שהאלבום השני שלהם “The Fight” מוצלח בטירוף, עם שירים כמו Mistakes, Le Mas, Into Trouble, Briquet, Let’s Not Pretend, Where I Want to Be, No Mark ו- Middle of the Night. אופס, כתבתי כמעט את כל השירים באלבום. 

האלבום הזה יצא לפני שנה (ב- 5 לנובמבר 2012) ושמתי לכם קטע ממנו, אבל ההעצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא לשמוע את כולו, ולתת לאייפוד שלכם להינות ממנו גם כן.

One response to “Don’t folk with me

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s