One Is Not Enough

oneisnotenough-default

עברית אחרי הצרפתית

Parfois j’ai l’impression d’être comme ces mecs qui se tapent une nana un soir pour assouvir leur pulsions.

Nana qu’ils solliciteront plus ou moins fréquemment, en fonction de la réussite de la première rencontre et de la proximité géographique.

Par honnêteté intellectuelle précisons que les femmes ne sont pas en reste et que de plus en plus d’entre elles ont adopté/adoptent ce genre de comportement.

Alors non, je ne vais pas vous faire de folles révélations sur ma vie sexuelle. Oui, c’était juste histoire d’attirer votre attention avec les premières phrases du post. Aujourd’hui les blogueurs utilisent toute sorte de feintes pour que vous les lisiez (sans parler des blogueuses, la preuve). C’est vicieux mais c’est comme ça.

Par contre je ressens vraiment ce que je décris plus haut, mais dans un tout autre contexte: Cela concerne la manière dont je consomme de la musique aujourd’hui, par opposition à la manière dont j’écoutais de la musique dans le passé.

Quand j’étais au collège un album pouvait rester plusieurs semaines dans ma chaîne Hi-Fi. Ce fut le cas de “Crazy Sexy Cool”, l’excellent album de TLC sorti en 1994, auquel je suis restée fidèle pendant très longtemps et avec qui j’ai eu une longue histoire d’amour.

Aujourd’hui j’ai besoin de nouveautés presque tous les jours:

Quand j’ai le coup de foudre pour un titre je le mets en repeat pendant 2 ou 3 heures le jour-même. Le plaisir est immense et ressenti dans tous les membres du corps. Les jours suivants ce titre étanchera ma soif musicale en combinaison avec d’autres titres découverts dans les dernières semaines et “à proximité” (la proximité musicale prenant la forme d’une playlist “tracks du moment” dans mon iPhone).
Mais très vite je ressentirai le besoin de varier, dans le meilleur des cas au bout d’une semaine. La chanson si désirée il y a seulement hier ne me procurera plus la même satisfaction et j’irai regarder ailleurs. Je sortirai dans des blogs, des sites musicaux et sur Facebook, à la recherche du prochain frisson musical dont le sort sera au final le même que les autres titres de ma playlist.

Je vous l’accorde, l’analogie avec les rapports humains “jetables” ne marche pas à 100% (et heureusement d’ailleurs). En effet, nous ne sommes pas tenus aux mêmes “règles” dans nos rapports avec des chansons et dans les rapports inter-humains. Personne n’est censé prêter fidélité à un titre ou même à un artiste (encore heureux) et la polygamie musicale est à juste titre encouragée.

Par ailleurs nous aimons tous faire découvrir et partager la musique qu’on aime, à nos proches et à des moins proches (pour ma part j’adore faire découvrir de la musique à de parfaits inconnus, d’où l’existence du blog). Alors qu’en général la plupart des gens n’ont pas hyper envie de partager un partenaire sexuel avec des potes ou leurs proches, même si c’est “juste” un partenaire occasionnel. Enfin c’est ce que j’ai constaté dans mon entourage en tout cas.

Du coup je vais finir ce post avec deux titres: mon morceau préféré dans l’album de TLC et mon coup de coeur du moment (un titre de Hyphen Hyphen). En espérant vous faire faire des infidélités musicales :)

לפעמים אני מרגישה כמו הגברים האלו ששוכבים עם אישה לילה אחד רק כדי לספק צורך מיני.

אישה שיפנו אליה לעיתים קרובות, לפי הצורך, לפי ההצלחה של המפגש הראשון ולפי הקרבה הגיאוגרפית.

למען הכנות חשוב לציין שנשים לא נשארות חייבות ושיותר ויותר אימצו/מאמצות את ההתנהגות הזו.

אז לא, אני לא הולכת לחשוף כאן פרטים מטורפים על חיי המין שלי. וכן, המטרה הייתה למשוך את תשומת לבכם עם המשפטים הראשונים של הפוסט. היום בלוגרים נוקטים בכל מיני שיטות מתוחכמות ולא הכי אתיות כדי שתקראו אותם (שלא לדבר על מה שבלוגריות עושות, עובדה). ככה זה.

מה שכן, אני באמת מרגישה את מה שתיארתי למעלה אבל בהקשר אחר לגמרי: זה מורגש אצלי בצורה שבה אני צורכת מוזיקה היום, לעומת איך שהייתי מקשיבה לה בעבר.

כשהייתי בתיכון, אלבום היה יכול לבלות שבועות במערכת הסטראו שלי. כך היה עם Crazy Sexy Cool, האלבום המעולה של TLC שיצא ב- 1994. הייתי נאמנה לו הרבה זמן והיה לי איתו סיפור אהבה ארוך מאוד.

היום אני צריכה לחדש כמעט כל יום. כשיש לי “קראש” על שיר אני שמה אותו בריפיט במשך שעתיים או שלוש באותו יום. הסיפוק הוא אדיר והוא מורגש בכל חלקי הגוף. בימים אחרי זה הוא ירווה את הצמא המוזיקלי שלי יחד עם שירים נוספים שגיליתי בשבועות האחרונים ושנמצאים “קרוב” אליי, הכוונה בפלייליסט מיוחד בתוך האייפון. אבל מהר מאוד אני ארגיש צורך לגוון, במקרה הטוב שבוע אחרי שגיליתי את השיר. אותו שיר שכל כך חשקתי בו אתמול כבר לא יביא לי סיפוק ואני אתחיל להסתכל על קטעים אחרים. אני אצא לבלוגים, לאתרי מוזיקה ולפייסבוק כדי למצוא את הריגוש המוזיקלי הבא, שגורלו בסוף יהיה זהה לזה של השירים האחרים בפלייליסט.

אז נכון, האנלוגיה עם מערכות היחסים ה”חד פעמיות” לא עובד ב- 100% (וטוב שכך). הרי אותם הכללים שקיימים במערכות היחסים בין בני אדם לא חלים כשמדובר בקשר בין בן אדם לשיר. אף אחד לא נשבע אמונים לשיר או לאמן ספציפי ואנחנו אפילו מעודדים פוליגמיה מוזיקלית (ובצדק). בנוסף כולנו אוהבים לגלות את המוזיקה שאנחנו אוהבים לאנשים קרובים ולפעמים גם לאנשים פחות קרובים (אני אישית גם אוהבת לגלות מוזיקה לאנשים שאני בכלל לא מכירה וזו אחת הסיבות לקיום בלוג זה). לעומת זאת רוב האנשים לא כל כך יתלהבו אם חבר או מישהו קרוב “יגלה” ויחווה גם את הפרטנר המיני שלהם, גם אם הוא “רק” פרטנר מזדמן. לפחות זה מה שראיתי בסביבה שלי.

לכן הפעם אני אסיים את הפוסט עם שני שירים: הקטע שאני הכי אוהבת באלבום של TLC והקטע שאני עפה עליו עכשיו, ממש בימים האלו (שיר של להקה בשם Hyphen Hyphen). מקווה שהם יגרמו לכם לבגוד קצת במוזיקה שאתם רגילים להקשיב לה :)

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s